פסק-דין בתיק רע"א 2561/12

השופט צ' זילברטל:

לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 23.2.2012 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שיצר) ברע"ב 30013-08-11, שבמסגרתו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק בוררות (החלטה מיום 12.5.2011 והחלטה מיום 4.7.2011), שניתן על-ידי הבורר (השופט בדימוס) מ' בן-יאיר, ונדחתה גם בקשה חלופית לביטול פסק הבוררות.

המבקש הוא איש עסקים ומהנדס בתחום של הפקת אנרגיה מביו-גז. יחד עם בעל השליטה במשיבה 3 (להלן: אלמוג), פנה למשיבה 1, חברת אופיס טקסטיל בע"מ (להלן: אופיס), במטרה לבחון את האפשרות להקים מיזם משותף להפקת גז מן המטמנה שבמזבלת חירייה, שישמש את אופיס במפעלה שבאיזור. ביום 24.3.2005 נחתם הסכם מייסדים והוקמה חברה ששמה איילון ביו גז בע"מ (להלן: איילון), ולתפקיד מנכ"ל איילון מונה משיב 2 (להלן: מורן), חתנו של מנכ"ל אופיס. לפי ההסכם, המבקש ואלמוג מחזיקים יחדיו ב-60% מהמניות הרגילות של איילון (המקנות זכויות בהצבעה באסיפה הכללית ובחלוקת הרווחים), בעוד אופיס מחזיקה ב-40% הנותרים. לעומת זאת, אופיס ומורן מחזיקים יחדיו ב-51% ממניות היסוד (המקנות זכויות למינוי דירקטורים ולהצבעה בהחלטות מיוחדות), בעוד המבקש ואלמוג מחזיקים ב-49% הנותרים. כך, למעשה מתוך חמשת הדירקטורים שבדירקטוריון איילון, שלושה הם מטעם אופיס ומורן, והשניים הנותרים הם המבקש ואלמוג.

           ביום 14.11.2006 חתמו איילון ואופיס על הסכם למכירת הגז, ובו נקבע (בסעיף 3.1), בדומה לאמור בהסכם המייסדים של איילון, כי האחרונה "תמכור לאופיס במחיר של 675 ש"ח לטון מזוט (להלן: 'התמורה') על פי צריכת המזוט הממוצעת של אופיס במהלך התקופה שבין יום 1 ביוני 2005 ועד ליום 31 במאי 2006, אשר היתה 410 טון מזוט לחודש". אספקת הגז לאופיס החלה עוד קודם לכן, במהלך חודש יוני 2006.

בהמשך, במהלך שנת 2008, התגלע סכסוך בין המבקש ואלמוג לבין אופיס ומורן על שורה של נושאים שבהתנהלות העסקית: של איילון עצמה, ובינה לבין אופיס. בעקבות הסכסוך, ובהתאם לאמור בהסכם המייסדים, נחתם ביום 29.11.2009 הסכם בוררות בין המבקש ואלמוג לבין אופיס ומורן. לפי ההסכם, מונה השופט (בדימוס) מ' בן-יאיר כבורר בין הצדדים. הסכם הבוררות כלל סעיף המאפשר למי מהצדדים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות לבית המשפט, בהתאם לתנאי סעיף 29ב לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

           הבורר נתבקש להכריע בסכסוך בכמה סוגיות, ובמוקדן שאלת אופן חישוב התמורה לאספקת הגז. לטענת המבקש ואלמוג, לפי תוכן הסכם המייסדים והסכם המכירה, היה על חברת אופיס לשלם מדי חודש בגין רכישת 410 טון גז, במחיר של 675 ש"ח, קרי 276,750 ש"ח לחודש. מנגד טענו אופיס ומורן, כי התשלום צריך להיות מחושב לפי "נוסחת חסכון", אשר בוחנת כמה טון מזוט נחסכו בהשוואה לצריכה החודשית הממוצעת בתקופה הקובעת (שעמדה על 410 טון), ומכפילה סכום זה ב-675 ש"ח (כלומר, סכום משתנה מדי חודש). מלבד עניין זה, נתבקש הבורר להכריע גם במספר סוגיות נוספות, בהן נחלקו הצדדים.

פסק הבוררות

ביום 12.5.2011, נתן הבורר את החלטתו, אותה כינה "פסק בוררות". בשאלת חישוב התמורה, קיבל הבורר את טענות אופיס ומורן: לאחר שניתח את לשון סעיפי התמורה, את העדויות וחוות הדעת השונות בנושא, את ההיגיון הכלכלי בבסיס ההתקשרות, ואת התנהגות הצדדים במהלך ההתקשרות, הגיע למסקנה כי אין המדובר בתשלום קבוע, אלא כזה המשתנה בהתאם לנוסחת החסכון.

           הבורר דחה את טענותיהם של המבקש ואלמוג גם בשאר הסוגיות שבמחלוקת, למעט בשני עניינים: ראשית, הבורר קיבל את הטענה כי אופיס ניצלה זכויות מסוימות ("זכויות ה-CDM" הנובעות מהחיסכון בשימוש בדלקים מזהמים), בניגוד לחוזה ההפקה, אשר קבע כי איילון ואיגוד ערים דן הן שיחלקו בזכויות אלו, שווה בשווה. על כן, הבורר קבע כי הן הזכויות החוזיות (תקבולים) והן החבויות אשר יש לאופיס עקב כריתת החוזה למכירת זכויות ה-CDM, יועברו לאיילון. שנית, בעניין רכישת מבערים על ידי איילון, קבע הבורר כי ההחלטה על הרכישה התבצעה שלא כדין ואינה תקפה, ושאופיס היא שתצטרך לשאת בעלויות הרכישה.

           בסיכומו של פסק הבוררות, הנחה הבורר את אופיס ומורן לבצע התחשבנות בין אופיס לבין איילון בעניין מכירת זכויות ה-CDM ובעניין רכישת המבערים, ולדווח לבורר על ביצוען המלא בתוך 30 יום.

לאחר פרסום פסק הבוררות, העבירו אופיס ומורן ביום 9.6.2011 הודעה בדבר השלמת ההתחשבנות, בה פורט האופן שבו היא נערכה. ביום 16.6.2011 הוגשה תגובתם של המבקש ואלמוג, בה הסתייגו מאופן עריכת ההתחשבנות ומתוצאותיה. לתגובה זו השיבו אופיס ומורן ביום 30.6.2011. בהחלטת הבורר מיום 4.7.2011, לאחר שקיבל את הודעות הצדדים, נקבע שהליך הבוררות הסתיים במלואו עם מתן פסק הבוררות ביום 12.5.2011, ולמעלה מן הדרוש הוסיף הבורר, כי נחה דעתו מהודעת אופיס ומורן, אשר משקפת ביצוע נאות של פסק הבוררות.

בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי

נוכח תוצאות הבוררות, ובהתאם להסכם הבוררות, ביום 17.8.2011 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות, לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות. לחלופין, ביקש את ביטולו של פסק הבוררות, בהתבסס על כמה מן העילות שבסעיף 24 לחוק הבוררות.

כב' השופטת י' שיצר דחתה את הבקשה בנימוק שהוגשה באיחור. בפסק הדין נקבע, כי פסק הבוררות ניתן ביום 12.5.2011, ועל כן הגשת בקשת רשות הערעור (והבקשה החלופית לביטול פסק הבוררות) רק ביום 17.8.2011, מהווה חריגה ניכרת מן המועד. בית המשפט דחה את טענות המבקש על כך שהחלטת הבורר מיום 4.7.2011 היא המועד הקובע שממנו יש למנות את הימים להגשת בקשת רשות ערעור. נקבע כי החלטה זו מהווה אקט דקלרטיבי בלבד, שאינו כולל כל הוראה אופרטיבית מעבר למה שנקבע בפסק הבוררות מחודש מאי 2011.

           בית המשפט דחה גם את בקשתו החלופית של המבקש להארכת מועד להגשת הבקשה לרשות ערעור. נפסק כי טענת המבקש לכך שפירוקו של משרד עורכי הדין שטיפל בעניינו במהלך הבוררות גרמה לאיחור, נותרה סתומה ולא מנומקת; וגם טענתו לטעות שבדין אינה סבירה או מוצדקת לשיטת בית המשפט. בנוסף, הביא בית המשפט המחוזי בחשבון את העובדה שלגישתו נמוכים סיכויי בקשת רשות הערעור, כמו גם סיכויי הבקשה החלופית לביטול פסק הבוררות.

טענות המבקש

לגישת המבקש, שתי החלטות הבורר, מיום 12.5.2011 ומיום 4.7.2011, מהוות יחדיו את פסק הבוררות הסופי. על כן, מניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור מתחיל ביום 4.7.2011, ובהתחשב בפגרת בתי המשפט, בקשת רשות הערעור לא הוגשה באיחור. מהנחיית הבורר לנתבעים לערוך התחשבנות ולדווח על ביצועה, ניתן להבין, לגישת המבקש, על כך שההתחשבנות כפופה לאישור הבורר, ולפיכך אישורו מיום 4.7.2011 הוא מועד מתן פסק הבוררות. לטענת המבקש, ענייננו דומה לזה שנדון בע"א 3253/02 שירותי בריאות כללית נ' עו"ד מייטלס פ"ד נז(3) 405 (2003) (להלן: עניין שירותי בריאות כללית), שם נפסק, שכאשר מדובר בהחלטה שלא "סגרה את התיק" באופן סופי, מדובר בהחלטה אחרת ולא בפסק בוררות, סופי או חלקי. אין משקל לכך שהבורר עצמו סבר כי החלטתו מיום 12.5.2011 היא פסק בוררות סופי, שכן הבחינה היא מהותית.

           המבקש סבור כי בית המשפט שגה גם בדחותו את טענתו החלופית, להארכת מועד הגשת בקשת רשות הערעור. לגישתו, קיים טעם מיוחד להארכת מועד: נוכח "הערפל הדיוני" השורר בנסיבות העניין ונוכח פירוק משרד עורכי הדין שייצג את המבקש בבוררות, והזמן שנדרש לבאות כוחו החדשות ללמוד את התיק המורכב בטרם הגשת בקשת רשות הערעור. המבקש אף מפרט ארוכות מדוע לגישתו סיכויי בקשת רשות הערעור גבוהים, מה שמחזק את הנימוקים להארכת המועד.

           בנוסף, בבקשת רשות הערעור מפרט המבקש באריכות את נימוקיו לגופו של עניין, וטוען לטעויות שונות שעשה הבורר ביישום הדין, אשר מצדיקות לטעמו מתן רשות ערעור וקבלת הערעור. כמו כן פורש המבקש את טענותיו בעניין בקשתו החלופית לביטול פסק הבוררות. נימוקים וטענות אלו אינם נדרשים לצורך הכרעה בבקשה הניצבת בפנינו, ועל כן לא אפרטם כאן.